מחלות נוירולוגיות

מחלות נוירולוגיות הן מחלות התוקפות את מערכת העצבים, וגורמות לתסמינים שונים. בהתאם לסוג המחלה והגורם לה, כל מחלה נוירולוגית גורמת להשפעה כלשהי על מערכת העצבים, המתבטאת בפגיעה תפקודית, כמו פגיעה בכוח, הפרעות בדיבור, פגיעה בקואורדינציה וכו’.

מחלות נוירולוגיות אוטואימוניות

הגוף האנושי בנוי כך שיוכל למנוע חדירת פתוגנים או להשמיד אותם במקרה וחדרו לגוף באמצעות שתי מערכות: מערכת חיסון מולדת בעלת תגובה לא ספציפית, ומערכת חיסונית נרכשת שמספקת הגנה ספציפית מפני פתוגנים. מערכת החיסון פועלת לפי הבחנה בין ‘עצמי’ ל’ללא עצמי’, ואינה אמורה לפעול כלפי מה ש’עצמי’. לעיתים נכשלת מערכת החיסון ביצירת אבחנה בין ה’עצמי’ לבין ‘לא עצמי’, ויוצרת נוגדנים עצמיים (Auto antibodies) ותאי T ציטוטוקסים, התוקפים והורסים רקמות ואברים של הגוף. התקפה זאת של מערכת החיסון כנגד ה’עצמי’ מכונה תגובה אוטואימונית.

בעוד שמערכת החיסון אמורה להגן על הגוף מפני חדירה והתקפה של וירוסים, חיידקים ופתגונים מבחוץ, במחלה אוטואימונית הגוף למעשה תוקף תאים ורקמות השייכות לגוף עצמו. התקיפה העצמית של מערכת החיסון את הגוף מלווה בתגובת יתר חיסונית כגון יצירת נוגדנים עצמיים ויצירת דלקות באזורים שונים בגוף. כתוצאה מכך, מחלה אוטואימונית יכולה לגרום נזק למערכות ואיברים שונים, כמו שחמת בכבד למשל.

מחלה אוטואימונית היא מחלה כרונית שאין לה ריפוי. אי לכך, הטיפול מתמקד בהקלה על הסימפטומים של המטופל וניסיון להפחית או לדכא את המערכת החיסונית על מנת לאפשר לחולים במחלות אוטואימוניות איכות חיים טובה יותר. מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הניבו טיפולים חדשים להקלה על תופעות המחלות האוטואימוניות. עצם הידיעה שהמחלה היא כרונית מחלישה את כוח התמודדות של החולים ובני משפחה והתחושה היא “לעולם לא אהיה בריא יותר”.

פגיעה במערכת העצבים המרכזית יכולה להביא עימה סימפטומים רבים, שרובם מתוארים באתר זה. חלקם של הסימפטומים מאוד ייחודים לפגיעות נוירולוגיות מכיוון שהם “שקופים”, בלתי נראים. מי שסובל מן הסימפטומים יכול להרגיש אותם בצורה עזה, המגבילה את התפקוד, שמעוררת אי נוחות משמעותית ; אך למסתכל מן הצד, החולה נראה כתמול שלשום, בריא לגמרי.
בין הסימפטומים ה”שקופים” ניתן למצוא את העייפות, הזרמים, התחושות, החום, הכאב וכו’.

במצבים בהם התקשורת לקויה, הסימפטומים יכולים להוביל לתחושת אי נוחות. האדם עם הסימפטומים ה”שקופים” חש את העייפות (לדוגמא), באופן שלתפיסתו לא ניתן להחמיצה: “אני כל כך גמור, זה משתלט לי על כל הגוף, איך אפשר שלא לראות זאת?”
בשל תפיסה זו האדם עם העייפות (או כל סימפטום שקוף אחר) מצפה שיראו את הקושי, למרות שמבחוץ הוא נראה בדיוק אותו דבר. אין יכולת לאנשים מסביבו לנחש כמה קשה לו ברגעים אלו, כמה הוא עייף.

לפעמים, ברגעי הקושי, רוצים החולים, שיידעו בדיוק מה הם מרגישים מבלי שיצטרכו להסביר. התחושה הזו טבעית ולגיטימית. הבעייתיות מתחילה שאנו הופכים את התחושה הלגיטימית לציפייה מהסביבה. מצפים שיבינו מבלי שנסביר, וחמור מכך מתאכזבים וכועסים שאין הפנטזיה מתממשת: “איך הוא לא רואה למה אני זקוק עכשיו?”
בדיוק לשם כך אנו מחויבים לדאוג לתקשורת כדי שנוכל להבין את המחלה טוב יותר, להכיר את הצורך של החולים ולתת תקווה במקומות הנמוכים האלו ולהרים משם.