מרן בשו"ע (סי' ק"פ) כתב שאפילו שמותר לאבד פירורים הפחותים מכזית זה קשה לעניות. ומקור הדברים בכמה מקומות בש"ס (ברכות נב:, פסחים קיא:, חולין קה:), ומסופר שם שהמלאך הממונה על העניות רצה להעני אדם אחד ולא הצליח בשום אופן, עד שאותו אדם אכל לחם על גבי עשבים וחשב המלאך שמכיוון שהאדם לא יאסוף את הפירורים מבין העשבים ואנשים ידרכו על הפירורים הוא יהפוך את האדם לעני. אבל אותו אדם עקר את העשבים עם מעדר והשליך את העשבים עם הפירורים לנהר. וגם בזוהר (פ' רמד:) כותב שמי שזורק פירורי לחם יהא נע ונד ויהא עני ולא ימות מהעולם עד שיצטרך לבריות. ובספר תומר דבורה, שהוא ספר מנהגי החת"ס, כותב שהחת"ס היה אוכל את פירורי ברכת "המוציא" כסגולה לזכרון (ועיין הוריות יג:). ובשמירה על הפירורים יש גם תיקון לעוון קרי (יסוד יוסף אות כ"ב).