ראשית, מעיקר הדין מותר למכור לגוי גם חמץ בעין ממש, כלחם וכדומה. כך מרחיב רבה של חברון השדי חמד (חו"מ סי' ט כ) באריכות רבה. מעבר לכך מרן הגרש"ז היה מקפיד לקנות אחר הפסח מחמץ גמור שנמכר במכירת חמץ, בכדי להראות שהמכירה מועילה כפשוטה גם בחמץ ממש. כמו שבחו"ל ביו"ט האחרון של פסח נוהגים אותם שנמנעו מלאכול 'מצה שרויה' כל הפסח דווקא לאכלה, כדי להראות שמדובר בחומרא ולא בדין. הוא הדין גם לגבי מכירת חמץ.

מאידך, יש מחמירים (וכאמור רק מדין חומרא), כמו שנהגו מרנן הגר"א (מעשה רב), רעק"א (אגרו"ס סי' מח), החזו"א (ארחות רבנו – פסח). טעמם הוא משום שיסוד מכירת חמץ הייתה עבור אלו שמתעסקים עם המכירה של החמץ כל השנה, כסוחרי ייש וכדומה, ולהם יש הפסד מרובה אם לא ימכרו את החמץ לגוי בימי הפסח. אבל אדם פרטי שהפסדו מועט לא עבורו נתקנה המכירה. בפרט שיש מקום לומר שיש במכירה זו מעין הערמה, ובנוסף שהרי להלכה צריך לתת בפועל את החמץ לגוי (מ"ב תמח ס"ק יב), ומקילים להשכיר לו את מקום החמץ, אך זוהי קולא. גם מצד החוק האזרחי אין תוקף למכירה בלא העברת בעלות מסודרת, לכן יראי שמיים הקפידו שלא למכור אלא תערובת חמץ וחמץ נוקשה. אבל כאמור זו החמרה, ומעיקר הדין מותר לכתחילה למכור גם חמץ גמור, וחלילה להוציא לעז על מי שמוכר את החמץ הגמור בפסח.

לגבי השארת החמץ המכור במקפיא – הדבר מותר, ובתנאי שמכסה את כל החמץ ועושה איזושהי מחיצה שמפסיקה בין החמת המכוסה ובין שאר הדברים, ושם את החמץ על משטח נוסף ולא על גוף מדף המקפיא. כל שהחמץ מבודד ומכוסה מכל צד. בנוסף יש לכתוב 'חמץ' בפתק על גבי מקום החמץ, ודי בזה.