הגמרא במסכת חולין (קה:) פוסקת שיש צורך להפסיק בין אכילת בשר לאכילת מאכלי-חלב כשיעור של שתי סעודות. הוה אומר שלא לאכול בשר וחלב באותה סעודה, ארוכה ככל שתהיה.אולם מהו השיעור שנתכוונו חז"ל בין סעודה לסעודה, בכך נחלקו הראשונים.

בעלי התוספות מפרשים שהכוונה שלאחר אכילת מאכלי הבשר יש לשטוף את הפה במים או בכל משקה, לאכול מאכל שמקנח את הפה, לדוגמא: ביסקוויט, לא ירקות ופירות שמחליקים בפה ואינם מקנחים, לברך ברכה אחרונה, לשטוף ידיים באם הם נגעו באוכל, להחליף מפה, ודי בזה. זאתאומרת שלפי דברי התוספות אפשר בהפרש של שתי דקות כבר לאכול גבינה אחרי בשר. נצייןשדעה זו הובאה בדברי מרן הרמ"א ביו"ד (יו"ד סי' פט) כדעה שתמכו בה חלק מן הראשונים:המרדכי, הגא"ה, ההגה"מ וראבי"ה.אולם מרן השו"ע (שם) פסק עפ"י דברי הרמב"ם (מאכלות אסורות סוף פרק ט) שצריך להמתין שש שעות בין בשר לאכילת חלב. מעניין להעיר מה שהעירו גדולי רבותינו לבית בריסק (וכן הובא בכל-בו סוף סימן קו ובאורחות חיים ח"ב עמ' שלה) שברמב"ם נכתב "כמו" שש שעות, שמשמעותו כשהגיעה השעה השישית. אולם מרן בשו"ע לעניות דעתי השמיט זאת במכוון, כשגם מרן הרמ"א בסוף דבריו כתב שכן נכון לעשות. אלא שכתב בראש דבריו שבכל מדינות איזור מרן הרמ"א היו נוהגים שעה אחת בלבד. וביאר את דבריו הגאון מוילנא בביאור הגר"א שהוא עפ"י דברי הזוה"ק (סוף פרשת משפטים) שאסור לאכול מאכלי בשר וחלב לא באותה סעודה אף שתמשך שעתיים, ולא בשתי סעודות אף אם ימשכו פחות מכשעה, אלא יש להקפיד שיהא הפרש של לפחות שעה בין שתי הסעודות. א"כ מדברי הזוהר יוצאות קולא וחומרא. הקולא, שגם בין בשר לחלב מספיקה שעה אחת, והחומרא, שגם בין חלב לבשר מחויבת שתהא לפחות שעה אחת. נוסיף את דברי רבהשל ירושלים הגרי"ח זוננפלד שפסק שקצת יותר ממחצית שעה נחשבת לשעה בין חלב לבשר,ובדגש– לא להיפך.

כעת, עם ישראל ברובו הגדול אימץ את הפסקת שש-שעות בין בשר לחלב, ומי שאינו פוסק כך כיום נחשב לפורץ גדר. אלא שיש כמה וכמה קולות שיש להקל בעת הצורך, לדוגמא לילד עד גיל שש, לחולה גם כשאין בו סכנה וגם בחג השבועות במידת הצורך. ראשית, כפי שהקדמנו, שכשנכנסים לשעה השישית. שנית, ישנה את דעת הפר"ח (סי' פט סק"ו), שבחורף די כבר בשעה החמישית. וכך דייק גם רבי יהונתן אייבישיץ (פלתי סק"ג). מעבר לכך מצינו מחלוקת האם הכוונה בשעות זמניות או שעה מליאה של 60 דקות. כי הפרי מגדים שלל זאת, אולם בעיקרי הדיניםוהטעמים (סי' י סק"ה) הצדיק זאת להלכה ולמעשה.

נוסיף את דברי שר-התורה הרב מטשאכנוו, שהובא בפסקי תשובה שנדפס עוד בפולין, כי כשיש הבדל בין יום ללילה יש מקום נוסף להקל מאוד בפחות שעה ועוד יותר מזה. ובדעת קדושים מהרב מבוטשאש זי"ע (פ"ט סק"ב) כתב שכשאדם ישן אפשר להקל גם בשעתיים פחות. ומכל האמור, ישמקום בעת הצורך להקל בפחות משש שעות מלאות.

נסכם לדינא: לאחר אכילת מאכלי החלב, הרוצה להקל יקל, כמבואר בפוסקים, שירחץ את פיו בשתיה –לאו דווקא יין, ויקנח את פיו בכל דבר, למעט פירות וירקות שאינם מקנחים את החניכיים כראוי. לאחר מכן ישטוף את ידיו, אלא א"כ לא אכל עם ידיו כלל אלא עם סכו"ם, כמבואר דין זה ברדב"ז (ועוד אחרונים). יברך ברכה אחרונה, יחליף את המפה וייגש לסעודה הבשרית לאחר המתנה של כ20- דקות. זאת לא מצד ההפרש שבין אכילת מאכלי החלב לבשר, אלא שאם הוא יברך ברכה אחרונה ומיד יטול ידיו או יגש לסעודה השניה זה מוכיח שהברכה האחרונה הייתה בשביל להתחיל סעודה חדשה, ואם כן היא ברכה שאינה צריכה, וכתב הט"ז שמי שעושה כך אין בו ריח של תורה. יודע אני כי מרן בעל הפני-מנחם מגור זצ"ל היה יורד לסיבוב קצר ובכך היה מקיים הפסק זה. כעת, אלו שנוהגים עפ"י הזוהר יחמירו לחכות לפחות כ31- דקות בכדי שייחשב הדבר לשעה של הפסק בין אכילה לאכילה.

נסיים בעובדה מעניינת, כי הרבי הזקן מטשורטקוב, בנו של הס"ק מרוז'ין, לא היה אוכל באותו יום בשר וחלב, כפי שמופיע בטעמי המצוות (פרשת משפטים) על מרן קה"ק האר"י זי"ע. שאלו את הרבי מה יעשה בכל השבועות כדי לקיים את המנהג. ענה הרבי הקדוש כי הוא מערב כף חלבית שהשתמשו בה בחלב חם ביממה האחרונה בתוך כוס תה חם, ואז הוא מיקל בהפרש של שעה כדברי הזוהר. "ראו קדושים ואהובים שבכם".