נאמר בפסוק "כל מלאכה לא יעשה בהם", ודרשו חז"ל שלא אתה, לא חברך ולא עכו"ם. ועוד דרשו חז"ל מהפסוק "ודבר דבר", שאסור לדבר דיבורים אסורים בשבת. על כן אין לומר לגוי לעשות מלאכה שאסור ליהודי לעשותה בשבת, ואף לא לומר בערב שבת. ואסור לומר לו אף בדרך רמז. ואם הגוי עשה מעצמו מלאכה בשבת עבור היהודי- אסור ליהודי ליהנות ממלאכה זו משום שנעשתה באופן ישיר בעבורו.
אמנם אם נאמר לגוי הדבר בדרך סיפור ורמיזה, ולא רמיזה של ציווי, הדבר מותר באם יכול היה היהודי להסתדר גם בלא מלאכה זו. לדוגמא, כאשר אדם אומר שיכול היה לקרוא יותר טוב באם היה יותר אור בחדר, ומכוח אמירה זו הגוי הלך והדליק את השבת. משום שסוף סוף לא ציווה היהודי, ואף לא ברמז, לגוי שידליק את האור, וכן יכול היה לקרוא בזכות מעט האור שהיה גם קודם לכן. וכן הדבר מותר במקום חולי, ואפילו בחולי שאין בו סכנה, כגון שיש חום או קור במקום שיש תינוקות, זקנים או חולים.
היתר נוסף הוא במקרה שיש צורך להציל ספרי קודש מפני שריפה וכדומה. ובמקרים הללו מותר לומר אפילו במפורש לגוי שיעשה עבורנו את המלאה. וחז"ל התירו גם לצוות בדרך רמז לגוי במקום שיש הפסד גדול, כגון כשיש שריפה וכדומה. היתר נוסף הוא לצוות בפירוש כשיש בדבר איסור דרבנן בלבד והוא מקום צורך, כגון צורך מצווה, הפסד גדול, אורחים וכדומה.
אם כן להלכה עולה לנו שכיוון שהתינוקת חולה וזקוקה לשינה יש להקל לכתחילה לומר לגויה בפירוש שתכבה את האור בחדר. אמנם כיוון שכל הנושא של אמירה לגוי נעשה מזולזל משום שיש מקרים בהם הוא מותר, לכן יש תמיד להיוועץ עם תלמיד חכם לדעת האם במצב הנידון יש מקום להקל בזה ובאיזה אופן.