במחילה מאותו מורה שהורה לך לצום עד סוף הצום, הוא טעה בדבר משנה ואם זה היה נגמר באסון חלילה הוא היה מחויב בהריגת נפש בישראל. ובכדי שלא תהיינה אי הבנות בדבר נבאר את הדין היטב.

נקדים שכל מה שנאמר הוא דווקא בג' הצומות (י"ז בתמוז, צום גדליה ועשרה בטבת), ולא על ט' באב שהוא צום חמור, וכל שכן שלא בעניין יום כיפור שחיובו בכרת.

מרן (או"ח תקנד ה) כותב שמעוברות ומניקות שמצטערות אינן מחויבות לצום. ומרן הרמ"א (או"ח תקנ א) הוסיף על דבריו את המילה "הרבה", כלומר דווקא נשים כאלה המצטערות הרבה אינן מחויבות בצום. כתב עליו החוות יאיר במקו"ח שתוספת זו הינה מיותרת. עכ"פ מסיים מרן שגם אם לא מצטערות פטורות, אלא שנהגו להחמיר בזה. זאת אומרת שכל החומרא שנשים מעוברות ומניקות יצומו כשהן מרגישות בטוב היא מנהג. והוסיף מרן המ"ב (סי' תק"נ סק"ה) שאם הן חלושות אין להן להחמיר בזה. וכך פסק היעב"ץ בסידורו. ובספר בשמים ראש (סי' צא), שהינו ספר קדמון, כתב שבמדינות הללו כל הנשים חלשות ואין להחמיר.

מרן המ"ב (שם סק"ג) מוסיף שאמנם רק לאחר מ' יום נחשבת האשה למעוברת לעניין ההלכות הנזכרות, אולם אם היא חלושה גם קודם ל' יום היא נחשבת כמעוברת ודינה שפטורה מלהתענות ו"אין לה להחמיר בה כלל".

לגבי תענית לשעות כותבים האבנ"ז (או"ח סי' תקמ) והרב מבריסק (הובאו דבריו במועו"ז סי' שלה) שחולה וכל הפטורים מלצום אין עליהם בכלל דין חיוב של צום שעות, אלא מיד בבוקר יכולים לאכול ולשתות כפי מה שהם נצרכים לחיזוק גופם.

ממילא מכלל הדברים נשכיל ונבין שהשואלת פטורה לגמרי מהצום והייתה צריכה מיד בבוקר לאכול ולשתות ולא להמתין עד חצות, ובפרט שיש לה צירים. ואין שום בסיס לתלות חומרא זאת בדברי מרן, אלא להיפך. רק שיש להקפיד שלא לאכול בשר ולשתות יין וכל שאר דברים של פינוק, אלא לאכול ולשתות כפי הצורך.