אמירת “גאל ישראל” בלחש

שאלה:

האם יש מקור למה שהחזנים מסיימים את “גאל ישראל” בלחש?

תשובה:

מרן השו”ע (סי’ סו) הכריע שאסור לענות “אמן” אחר “גאל ישראל” משום שזה הפסק.

ומרן הרמ”א חלק על דבריו והכריע לענות “אמן”, אבל כבר פסקו השל”ה הקדוש והלבוש כדברי הזוהר שאין לענות “אמן”, כמו שהמלאך גילה למרן הבית יוסף שהחזיקו טובה בשמיים על מה שפסק שלא לענות “אמן”. ולכן מרן המ”ב נותן שתי עצות:

א.   לסיים בשווה עם החזן, כמו שהכריע המגן אברהם.

ב.   להקדים ברגע קט את תפילת לחש ולומר “ה’ שפתי תפתח” קודם שיחתום  החזן “גאל ישראל”.

אבל מה שהחזנים נוהגים לסיים בלחש היא עצה שלא מובאת בפוסקים אלא מנהג שהתפשט בהרבה מקומות. וכמו שכתב מרן האגרות משה (הובא בשמו) שכך המנהג הנוהג בהרבה מקומות. אבל לכאורה צריך לפרסם ברבים להפסיק את המנהג הזה, כמו שכתב מרן הגרש”ז אויערבאך (הלי”ש תפילה פ”ז י”ח) שאם עצה זו הינה טובה מדוע לא כתבה אף פוסק. ומעבר לכך כתב מרן הרב וואזנר זצ”ל (מבית לוי ח”ו) שמה שמתחילים את הברכה בקול ומסיימים בלחש הוא זלזול לברכה.

טבילת כלים משומשים – לבעלי תשובה

שאלה:

אנחנו בעלי תשובה ויש לנו כלים שהשתמשנו בהם שנים בלי טבילה, האם עדיין צריך לטבול אותם?

תשובה:

כן, חובת הטבילה קיימת תמיד ולא משנה כמה זמן השתמשתם בכלי, כך פוסקים החכמ”א (ע”ג כ’), הבא”ח (סו”פ מטות) והערוך השולחן.

כיסוי כלי אוכל בשקית או נייר – פוטר מטבילה?

שאלה: 

האם נכון הדבר שכאשר מכסים כלי בנייר או שקית כך שהאוכל לא נוגע בכלי- הכלי פטור מטבילה?

תשובה:

 מרן הגרש”ז כתב מכתב להגאן רבי צבי כהן (מחבר הספר ‘טבילת כלים’) ובו כתב שהדבר תלוי אם אופן אכילת המאכל הוא ע”י כיסוי בנייר או ניילון או שלא. לדוגמא, בשקית חלב אופן השימוש ושתיית החלב נעשה דווקא בתוך שקית, ולכן הקנקן בו נמצאת השקית פטור מטבילה. אמנם כלי שמשתמשים בו באופן ישיר לא יועיל מה שישימו על גביו כיסוי כלשהו. והמקור לעניין זה הוא מהסמ”ק והחכ”א (כל  ע”ג סי’ ט’), שכותבים שהחצובה שעל האש פטורה מטבילה משום שהמאכל לא נוגע בה. וכן פסק מרן הב”י והשו”ע (סי’ ק”כ ס”ד).

הערה תוך כדי תפילה למתפלל ששכח לומר יעלה ויבוא

שאלה:

היום ראיתי את המתפלל שלידי ששכח לומר ‘יעלה ויבוא’ ואמרתי לו (תוך כדי תפילת- לחש שלי) בשקט ‘יעלה ויבוא’, האם עשיתי נכון או לא?

תשובה:

שגה כבודו באופן שתיקן את חברו, כיוון שאתה עצמך באמצע שמונה-עשרה ואסור לך להפסיק בדיבור. מה שיכולת לעשות זה לרמוז לו בידיים או בקול שהוא יבין וייזכר כדי שלא יצטרך לחזור שוב על כל תפילת שמונה עשרה, כן פסקו מרנן האגרות משה (ח”ד סי’ ט”ז) והגרש”ז (הלי”ש פרק ח’ ו’).

אמירת בית סופריהם בברכת על הצדיקים

שאלה

כיצד יש לנהוג לגבי אמירת ‘בית סופריהם’ בברכת ‘על הצדיקים’?

תשובה

בסידור הרמ”ק כתוב במפורש את הנוסח ‘בית סופריהם’, ולחילופין בסידור הרמב”ם ועוד סידורים לא נכתבה פסקה זו כלל. אבל מצאתי בשם רבי פנחס מקאריץ זי”ע שאמר שכת ש”צ שר”י היא זו שהחדירה את המילה הזו.

ונעיר שגם הפסקה ‘ועל חסדך הגדול באמת ובתמים נשעננו’, שלא קיימת בנוסח אשכנז, וצ”ע איך אדם יאמר משפט כזה על עצמו. יש אומרים שהכוונה כלפי מעלה, ויש אומרים שהכוונה לאבות הקדושים- ‘באמת’ – זה יעקב, ‘הגדול’ – זה יצחק, “ויגדל האיש”, ‘חסדך’ – “אברהם אוהבי” – מידת חסד.

טבילת כלים בימי הסגר

שאלה
שלום האם בימי הסגר חובה לטבול כלים ?
רכשתי כלי זכוכית וסכום ואינני יכולה לטבול אותם
האם יש היתר להשתמש בהם ללא טבילה?
תשובה
שלום וברכה,
בודאי שחובה לטבול גם בעידן הזה כלים, גם כלי זכוכית שחובה לטבלם בברכה.
אך מכיוון שלא ניתן לטבול, ולא ניתן לאכול אף אכילה עראית בלא טבילת הכלים, הדרך היא למכור אותם לגוי ולקבל אותם בהשאלה בחזרה עד אחר הפסח. ואז בעז”ה לטבול אותם או להצניע אותם.
יש אפשרות למכור דרך הרבנות הראשית, או דרך המרא דאתרא של עירכם
אם זה מסובך ניתן להפקיר את הכלים במעמד שלושה ולא להתכוון לזכות בהם בחזרה ואז ניתן בשעת הדחק שכזו להשתמש בהם בלא טבילה
חג שמח!

מרור וחזרת בקערת הפסח

אחדשה”ט ובתפילה לבריאותם השלמה.
ראשית תודה רבה על הזכות לשמוע את הדרשה לשבת הגדול. התחזקנו.
שאלה
רצינו לשאול, למעשה מרן האריז”ל כותב לשים גם מרור וגם חזרת בקערת הסדר, כיום המנהג הרווח לאכול כמרור סלאטין-חסה. האם יש עניין מיוחד לשים גם חזרת-חריין\או שורש במיוחד, משמע שזה כנגד היסוד, ולכן כן צריך לשים, אבל מצד שני, אם אין לזה כל שימוש, אולי כתב רק מה שהיה בזמנו? או שמא צריך להחמיר ולאכול גם את השורש עצמו, גם בכורך וגם במרור?
חג פסח שמח וכשר.
תשובה
שלום וברכה משפחת … היקרה מאד,
נכון שלא אוכלים את החזרת, אבל מכיוון שזה כנגד אותה מידה עילאית, לכן צריך גם היום להניח את שורש החזרת במקומו ולא את החסה.
ומן הראוי גם בשעת אכילת המרור להכליל את החריין החריף עם החסה בשעת אכילת המרור.

מחצית השקל

פסק רבינו הרמ”א: י”א שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום.

ומאחר ששלשה פעמים כתוב תרומה בפרשה, יש ליתן ג’.. זכר למחצית השקל.

ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה.

וכתב הגרימ”ט בלוח א”י, שהמנהג לתת מחצית השקל אחרי מנחה.

ויש נוהגים, שנותנים פעמיים זכר למחצית השקל, בערב פורים כאמור וכן בפורים עצמו בשחרית לפני קריאת המגילה, כדי לצאת שיטת המ”א.

ממשיך רבינו הרמ”א: ויש ליתן ג’ חצאי גדולים במדינות אלו, כי אין מטבע ששם מחצית עליה מלבד זו.

ובעל כף החיים הרחיב, שיש להדר ולתת ג’ מטבעות בערך חצי כל אחד מהם, ובכל אחד יש ערך כסף מזוקק מחצית השקל של התורה (9.620 גרם כסף צרוף), או עכ”פ סכום כסף שמכליל בתוכו ערך כסף זה,

אולם רבינו הרמ”א לא כתב, אלא לתת מטבע שיש עליו ערך של חצי, וכאן בא”י זה חצי שקל, על אף שאין בו כלל כסף זקוק , כי העיקר הוא זכר למחצית השקל, [והאומר בפיו שנותן מחצית השקל הרי שהקדיש כסף זה לצורך קרבנות ציבור – לצורך גבוה.]

ואם אין לו מטבע של חצי, כתב המהרש”ם [בדעת תורה],  שיתן  ג’ מטבעות של סך שלם ויכוון לתת חצי דרך חיוב והשאר מתנה.

ורבינו הגר”א חולק [על המרדכי והרמ”א], וסובר שאין צריך לתת ג’ מטבעות, אלא מטבע אחד זכר למחצית השקל.

כסף זה ייעודו, לדעת השע”ת והשעה”צ. לעניים דווקא. ולא לצרכי בית הכנסת.

רמ”א: ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ’ ולמעלה. אולם במ”ב כתב, שהמנהג לתת גם עבור בניו הקטנים, ואפילו לאשה מעוברת בעבור ולדה, כמו שנאמר, זה יתנו כל העובר על הפקודים’ ‘עוֹבר’ אותיות ‘עוּבר’. והמנהג לתת גם עבור הבנות, על אף שפסקו המ”א והתוס’ יו”ט שאין לתת עבורם. כיון שנאמר בתרומת השקלים לכפר על נפשותיכם על כן נותנים בעד כל בני הבית לכפר על נפשותם.

מתנות לאביונים

כתב בביה”ל בשם המאור: ולא יתן מתנות לאביונים קודם פורים, שמא יאכלוהו קודם יום הפורים.

אם כן העיקר שהעני ייהנה מהנתינה ביום פורים עצמו.

ולפי”ז פסקו המהר”י אסאד והמהרש”ם, שהמפריש מתנות לאביונים קודם פורים ע”י שליח ומגיע לידי העני בפורים עצמו, או שנותן לעני קודם הפורים אבל מַתְנה עמו שמעות אלו הם לצורך פורים – יוצא ידי חובתו. [כי כבר מי”א אדר פסק הרמב”ם שאפשר לצאת ידי”ח מת”ל, והרי כל החודש הזה נהפך לששון ולשמחה. ובוודאי כשמקפיד שיבוא לשימוש ביום הפורים.]

אולם מרן החיד”א סובר,  שמעשה ההפרשה צריך להיות ביום הפורים בדווקא.

ובעל הערוה”ש סובר, שאם עכ”פ ימנה שליח שביום הפורים עצמו יתן במקומו –מהני, כיון שאת ההפרשה עשו עבורי בפורים

ונחלקו הפוסקים בבן עיר שחובתו ביום י”ד ונותן לבן כרך שחיובו ביום ט”ו אי יצא ידי”ח, ופסק הגר”מ הלבשטאהם זצ”ל וכתב שהסכים עמו בעל המנחת יצחק זצ”ל, שאזלינן אחר המקבל, וכיון שקיבל ביום חיובו, ויעשה בו צרכי פורים – יצא הנותן ידי”ח. ולפי דברי החיד”א, יפריש ביום י”ד וידאג שיגיע לידי המקבל בט”ו.

ורבי מאיר ברנסדופר זצ”ל כתב לחלוק, מכיון שבזמן הנתינה [בט”ו], כבר אין חובת מצווה על המשלח, שחיובו בי”ד, הרי שלכו”ע לא יצא ידי”ח.

שבת חזון – מנהגים

שאלה

א) האם בשבת חזון מותר ללכת בבגדי חול?

ב) האם יש למעט בזמירות בשבת זו?

ג)האם נכון לומר “איכה אשא לבדי” בניגון איכה ו”לכה דודי” במנגינת “אלי ציון ועריה”?

תשובה

א) מרן הרמ”א (סי’ תקנ”א) כותב באופן פסקני בשם גדולי אשכנז (האגודה, המרדכי והרוקח) שאסור ללבוש בשבת חזון בבגדי שבת. ואם יוצא תשעה באב בשבת כך שהצום נדחה ליום ראשון אסור להחליף את הפרוכת של ארון הקודש לפרוכת של שבת. כשהיו מקומות באשכנז שהיו פורסים פרוכת שחורה לשנה שחל תשעה באב בשבת ונדחה.

אולם כתב הערוה”ש שהדבר כמעט נשתכח, כי יש הבדל חד מאוד בין מלבושי שבת למלבושי חול, ואזי זה נראה כאבלות בשבת. ומסיים את דבריו שבמקומות שאין הבדל בין מלבושי שבת למלבושי יום חול אסור להחליף לבגדי שבת, חוץ מהבגדים הסמוכים לבשר שאותם מותר להחליף בגלל הזיעה.

רק שכיום גם את מנהג זה לא נהג הציבור כולו, כמו שמופיע בדברי האר”י הק’ שלא לשנות מאומה משאר שבתות וכך מקובל בשם הגר”א שלא לשנות דבר (מ”ב). וידוע שהחת”ס היה לובש בגדי חול, וביאר שהסיבה שהאר”י הק’ לבש בגדי שבת הוא משום שהוא זכר כל הזמן מהאבלות על חרבן בית המקדש, אבל אם אנחנו נלבש בגדי שבת נסיח דעתנו מן האבלות. אך כאמור הציבור לא נהג כך ולבש בגדי שבת כבכל השנה.

ב) שרים את זמירות השבת בשבת זו כרגיל, כמו שפוסק האגרו”מ (ח”ד סי’ קי”ב).

ג) לגבי “לכה דודי” והפסוק בפרשת דברים- “איכה אשא לבדי” יש מנהגים שונים. המג”א (סי’ רפ”ב) כותב שנוהגים לקרוא את ההפטרה בניגון של איכה, וכך נוהגים רבים למנהג האשכנזים. אבל החסידים התנהגו כרגיל בשבת זו, ואפילו בשבת שחל בו תשעה באב שרו את הכל כרגיל ולא הוסיפו עניינים של אבלות. וכל אחד יעשה כמנהגו.

אעיר את תשומת לבכם שיש להיזהר שהבעל קורא יפסיק את הקריאה פסוק אחד לפני “איכה”, כדי שהעולה השני לא יתחיל בדבר קשה, כפי שגם נדפס ברוב החומשים.