אני מסופקת האם בירכתי ברכת המזון, האם עליי לחזור ולברך?

שאלה

אני מסופקת האם בירכתי ברכת המזון, האם עליי לחזור ולברך?

תשובה

הפוסקים דנו באשה שהסתפקה אם בירכה ברכת המזון או לא האם עליה לחזור ולברך (שו”ע סי’ קפו). השער אפרים (סי’ יא) הכריע שעליה לחזור ולברך, וכמותו פסקו הפמ”ג, החיי אדם ועוד.
אולם רעק”א והברכי יוסף פסקו שאין לאשה לחזור ולברך. ולכן לעניות דעתי הדבר המובחר ביותר הוא לנהוג כדברי הכה”ח (שם), ליטול שוב ידיים ולאכול ‘כזית’ פת, ולאחר מכן לברך ברכת המזון ולכוון לפטור גם את האכילה הקודמת. ואם אין אפשרות שכזו יש לאשה לשמוע ברכת המזון מאדם גדול אחר שיכוון להוציאה ידי חובה והיא תכוון לצאת ידי חובה בברכתו. ואם גם זה אינו אפשרי לא תחזור ותברך משום ספק הוצאת שם שמיים לבטלה.

האם נשים וקטנים מצטרפים לזימון?

שאלה

האם נשים וקטנים מצטרפים לזימון?

תשובה

מרן השו”ע (סי’ קצ”ט ס”ו) פסק שג’ נשים שאכלו יחד מזמנות לעצמן. ואם הן היו עשר נשים מזמנות אך בלי להזכיר “אלוקינו” בזימון. אבל כתב הביה”ל שכיום הדבר כלל לא נהוג באשכנז, ונשים אינן מזמנות כלל. על אף שמן הדין אם היו רוצות היו יכולות לזמן יחד, אף אם אכלו יחד עם ג’ גברים, באופן שמזמנות לעצמן לבד.
אמנם כאמור אנו האשכנזים לא נוהגים כך רק שמקפידים שבשעת הזימון תשמענה הנשים את ברכת הזימון, כפי שהאריך האגרו”מ (ח”ה סי’ ט-י). אולם למנהג בני ספרד, עפ”י מה שכתב מרן הבן איש חי (פ’ קרח), נשים שאכלו לעצמן מזמנות לעצמן, אך בעשרה לא מזכירות “אלוקינו”. וכשאכלו יחד עם הגברים אינן מזמנות לעצמן אלא מצטרפות לגברים.
לגבי זימון עם קטן, למנהג אשכנז אין מצרפים אותו עד גיל בר מצווה. ולמנהג ספרד מגיל שש (שיודע למי מברכים) מצטרף לשלושה. ומגיל תשע יכול אף להצטרף לעשרה להזכרת השם.
וכך פסק מרן האור לציון. אולם לדעת מרנן הראשונים לציון רבי עובדיה יוסף זצ”ל (ילקו”י) והגר”מ אליהו זצ”ל (וזאת הברכה פי”ד) אם הילד יודע למי מברכים יכול להצטרף אף לזימון עשרה קודם גיל תשע.

האם יש צורך לשפשף את ידיו זו בזה בין נטילת הידיים לאכילת הפת?

שאלה

האם יש צורך לשפשף את ידיו זו בזה בין נטילת הידיים לאכילת הפת?

תשובה

מרן הרמ”א (קסב ג) פסק שאחרי הנטילה בכלי צריך לשפשף את ידיו זו בזו. ומרן המ”ב (שם סקכ”ד) ביאר שהטעם הוא שבכך מעביר את הלכלוך. והפמ”ג כתב שהטעם הוא כדי שיגיעו המי לכל חלקי אצבעותיו עד פיסת כף היד. על כל פנים כך יש לנהוג כאשר שופכים על כל יד רביעית 86 ) כחצי כוס חד-פעמית. ועל פי הסוד יש לאחר מכן cc)- מים בלבד, שזהו שיעור קטן מאוד להרים ידיו כלפי מעלה כנגד הפנים ולברך.

מה הדרך הנכונה, לתת לאביו ליטול ראשון או אחרון?

שאלה

מה הדרך הנכונה, לתת לאביו ליטול ראשון או אחרון?

תשובה

בזמן התלמוד כל אחד היה אוכל על שולחן קטן משלו, ולכן היו מכבדים את הגדול והחשוב שבבית ליטול ידיים ראשון, שאז היה נוטל ומיד ניגש לאכול. אך כיום שאנו אוכלים על שולחן אחד גדול, אם הגדול ייטול ראשון את ידיו הרי שייאלץ להמתין לכולם ואין זה מכבודו, ומאידך אם ייטול אחרון שאר הסועדים ממתינים לו ויש להם הפסק.
ולכן הדבר הנכון הוא שהגדול- האב או הרב ייטול את ידיו ראשון ומיד יברך “המוציא”, ואחריו ייטלו שאר הסועדים ויברכו “המוציא” לעצמם. וכך פוסק מרן המ”ב (סו”ס קסד עיי”ש היטב). והרב חיים קנייבסקי שליט”א נוהג ליטול ראשון ולהניח ידיו על החלות ולהמתין עד שכולם ייטלו את ידיהם, וכך נוהג רוב העולם, על אף שבכך נגרם לגדול הפסק.

במשפחתנו נוהגים לקחת חגורה-גרטל של ספר-תורה ולתת ליולדת כסגולה, האם אין בדבר משום בזיון?

שאלה

במשפחתנו נוהגים לקחת חגורה-גרטל של ספר-תורה ולתת ליולדת כסגולה, האם אין בדבר משום בזיון?

תשובה

מותר לכתחילה לנהוג כך, שהרי האבנט של ספר התורה הוא “תשמיש קדושה”, שאין איסור לעשות מולם דברי חול ואף להכניסם לשירותים. ומנהג זה מוזכר כבר בספר ‘טוב טעם ודעת’ מהגרש”ק זצ”ל (תליתאה ח”ב סי’ מז) וכן הביאו הדר”ת (יו”ד סי’ קעט), וע”כ אין לחשוש למנהג.
אך מה שכן יש לחשוש הוא למנהג הנורא שמביאים את הספר-תורה עצמו לחדרה של היולדת. נכון שמנהג זה היה מקובל בעבר (שע”ת יו”ד סי’ קעט), אבל הוא רק בתנאי שספר התורה מכוסה בכיסוי נוסף על פרוכתו. ואם לא כן- הדבר אסור.

הכתר של ספר התורה בבית הכנסת נשבר לחלוטין, האם ניתן להתיכו על מנת למכרו ולהשתמש בכסף עבור בית הכנסת?

שאלה

הכתר של ספר התורה בבית הכנסת נשבר לחלוטין, האם ניתן להתיכו על מנת למכרו ולהשתמש בכסף עבור בית הכנסת?

תשובה

יש בעניין זה תשובה מפורטת בספר שו”ת שיבת ציון (סוף סי’ ז) שבסופה מכריע להיתר כשהכסף ניתן לבית הכנסת.
וכן יש על דין זה חלופת מכתבים בין החת”ס וחמיו- רעק”א (שו”ת חת”ס או”ח סי’ לח), וכן ההכרעה למעשה.

מה דין בן חו”ל השוהה בארץ בחג לעניין יו”ט שני של גלויות?

שאלה

מה דין בן חו”ל השוהה בארץ בחג לעניין יו”ט שני של גלויות?

תשובה

חכם צבי (סימן קסז): בני חו”ל העולים לארץ ישראל דרך ארעי, האיך יתנהגו בשלש רגלים, אם כבני א”י או כבני חו”ל: נלע”ד דצריכים הם להתנהג בענייני המועדים כאחד מבני ארץ ישראל התושבים, לא מבעיא בתפילות וברכות וקריאת ספר תורה, אלא אפילו במלאכה מותרים הם. כי בדיני יו”ט שני הקובע הוא המקום שנמצא בו ביו”ט שני.
ולכן אסור לבני חו”ל הנמצאים בא”י לנהוג בדיני יו”ט שני, וכן להיפך, בן א”י הנמצא בחו”ל חייב לנהוג בדיני יו”ט שני, מכיון שבמקום שנמצא בו נוהגים דיני יו”ט שני.
אולם בשו”ת שאילת יעב”ץ (סימן קסח): הדר דינא דאף בעולים לשם [לארץ ישראל] דרך ארעי, חייבים להחמיר מדינא כחומרי מקומם, כדפשיטא להו לחכמי ארץ ישראל גופייהו, כדאיתא בהלכות קטנות (סימן ד). אמנם חלילה לי לחלוק על דעת אבי מורי הגאון, אפילו שאני מחמיר, כל שכן שלדעתו ז”ל הך חומרא קולא הוא. אלא שכך דעתי הקלה נוטה, ביחוד שיש לנו הסכמת חכמי הדורות ורבני ארץ ישראל וגדוליה עצמם הודו בכך, שגם שם (בא”י) יש מקום לחומרא”. מפורש בדבריו שבדיני יו”ט שני, בכל מקום יש להחמיר: בני חו”ל הנמצאים בא”י ביו”ט שני, חייבים להחמיר ולנהוג בדיני יו”ט שני, כנהוג במקומם בחו”ל. וגם בני א”י הנוסעים לחו”ל, אינם יכולים להקל ולנהוג ביו”ט שני כפי שנהוג במקומם בא”י, אלא עליהם להחמיר כחומרת המקום שבו הם נמצאים, בכל דיני יו”ט שני.
המשנה ברורה (ס”ק יג) הכריע כדעת היעב”ץ: בן חו”ל שבא לא”י, אם דעתו לחזור למקומו, צריך לעשות שני ימים יו”ט. והשו”ע הרב (סע’ יא) פסק כדברי החכם צבי: בני חו”ל שבאו לא”י, אע”פ שדעתם לחזור, אין עושים אלא יום אחד כבני ארץ ישראל, ויש חולקים. משמע שנקט לדינא כדעת החכם צבי האבקת רוכל (סימן כו): מאז ומקדם נהגו בני חו”ל לעשות מנייני תפילה לעצמם ביו”ט שני בא”י: “מעשים בכל יום, בכל שנה ושנה עולים לשלש רגלים מחו”ל לארץ, ועושים יום שני של גלויות כתיקוניו וכמשפטיו בחו”ל. ולא עוד אלא שמתקבצים מנין מבני חו”ל העולים לרגל, ומתפללים תפילה וקוראים בתורה ומפטירים בנביא בברכות תחילה וסוף, כמו שעושים ביום טוב שני בחו”ל.
ודבר זה נעשה מימי קדם בפני גדולי עולם, ולא פקפק אדם בדבר זה מעולם. וזו היא שקשה בענין היאך מתפללים תפלת יום טוב בפרהסיא בארץ ישראל, והיכי לא חיישינן
להאי דתנן ואל ישנה אדם מפני המחלוקת, והיה מספיק להם שיתפללו תפילת חו”ל בצנעא. ועל כרחינו לומר דסבירא להו לגדולי עולם, דע”כ לא תני אל ישנה אדם מפני המחלוקת אלא במלאכה ודכוותא, דאפשר למיפק מינה חורבה. אבל בתפילה, אף אם יתפלל כמנהג מקום שיצא משם, לא נפיק מיניה חורבה, וליכא למיחש בה למידי.
ופוק דון לנידוננו בחו”ל! כף החיים (סי’ תצו ס”ק לח): כן כתב רבי ישראל משקלוב, בפאת השלחן (הלכות א”י סימן ב סע’ טו): ואלו בני אדם שבאים מחו”ל להשתטח על קברי הצדיקים ולחוג יו”ט בארץ ישראל, ואחר כך חוזרים לחו”ל למקומם, אזי הם נוהגים ביו”ט של גלויות ככל דיניהם. ויש בית הכנסת מיוחד שמתפללים ביו”ט של גלויות תפילה של יום טוב. כן פסק מרן הבית יוסף בתשובתו החדשה אבקת רוכל, וכן נוהגים בכל ארץ ישראל, ודלא כתשובת חכם צבי. שו”ת אגרות משה (או”ח ח”ה סימן לז) הביא דברי מרן הבית יוסף, שבני חו”ל השוהים בא”י ביו”ט שני רשאים להתפלל במנין לעצמם, והוסיף שלא יעשו זאת בפרהסיא: בהא דאין מקפידין בירושלים שבני חו”ל הנמצאים שם עושין
מנין ביו”ט שני וקוראים קריאת התורה, ואף שהוא שבת אין קורין פרשת השבוע אלא קריאה דהחג אף שהוא דבר בפרהסיא. לכאורה הוא דבר תמוה, דדבר הנעשה בעשרה קשה להחשיב זה דבר שבצנעא, שלכן אסור לעשותו מפני המחלוקת (סי’ תסח סע’ ד).
אבל בשערי תשובה (סימן תצו ס”ק ג) מפורש שבני חו”ל העולים לא”י לזוהרא (ההקפות והסיבוב שמסבבין מעיר לעיר ומכפר לכפר להתפלל על קברי הצדיקים), שהיו מתפללין בצבור ביו”ט שני תפילת יו”ט, ולא היה להם כהן מחו”ל, הורה מהר”ם בן חביב שיכול כהן מבני א”י לעלות לדוכן ולברך להם. אם כן, פרסמו את הדבר והתפללו לפני בני א”י.
ותמוה מה שלא הביא זה מרן בשו”ע.
ובספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ב הערה ו): שמעתי שפקפקו בדין זה כמה מגדולי הדור הקודם, וביניהם הגרא”י פינקל, ראש ישיבת מיר, וכן כתב לי הרה”ג ר’ שמואל פירסט, דיין דאגודת ישראל בשיקגו, על רבו מרן בעל האגרות משה, דלא הוי ניחא מהא דבני חו”ל המבקרים בא”י עושים מנין לעצמם.
ברם האגרות משה הצדיק את קיום המנהג הרווח בארץ ישראל עוד מהתקופות שקדמו למרן הבית יוסף, אלא שסייג זאת בכך שצריכים לעשות בציבור אבל לא בפרהסיא.
האמרי בינה (או”ח דיני שבת סימן יא) שבן א”י הנמצא בחו”ל ודעתו לחזור, רשאי להוציא את בני חו”ל ידי חובת קידוש ביו”ט שני, ואף שאינו מחוייב בקידוש כיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד לא”י. שו”ת בצל החכמה (חלק א סימן נה) : הנה לדעת הגאון אמרי בינה, בני א”י בחו”ל ודעתם לחזור, פשיטא שיכולים לעלות ביו”ט שני אפילו אם חל יו”ט שני בימי אגד”ו שאינם ימי קריאה לבני א”י כלל, כיון שמכל מקום בידו לקבוע בדעתו שלא יחזור לארץ ישראל והוי ליה בר חיובא. וכ”כ
בשו”ת שבות יעקב מהך סברא גופא”.
הגרצ”פ פרנק בשו”ת הר צבי (או”ח סימן ע) וז”ל: בשבת קודש אסרו חג של שבועות תרפ”ח נשאלתי בשם האדמו”ר מקארלין שרוצה לקרוא בתורה בקריאה של יו”ט שני של גלויות, ולא היו לו כי אם שמונה אנשים מחו”ל שדעתם לחזור, אי רשאי לצרף שנים מתושבי עיר הקודש, והתרתי, מטעם כי גם בני ירושלים בני חיובא בקריאה נינהו, אלא שהם קוראים בפרשת השבוע, אבל באמת ידי חובת קריאת התורה של שבת המה יוצאים גם בפרשת החג, שהרי במערבא הוי מסיימי לתלת שנין. ודוגמא לזה מקריאת התורה בפרשת ויחל בתענית ציבור, שלדעת הפמ”ג (סימן תקסו משבצות זהב ס”ק ז) צריך שיהיו דוקא עשרה מתענים בבית הכנסת. ומכל מקום כשחל התענית בשני, אם יש ששה מתענים בבית הכנסת, אפשר לצרף עוד ארבעה שלא התענו. דאע”ג שדוחין פרשת השבוע, מכל מקום לית כאן ברכה לבטלה, דתקנת עזרא לקרוא בשני וחמישי. וכ”כ באליהו רבא (שם ס”ק ג). וביום טוב שני כהלכתו (פרק ט הערה ג) הביא את דברי דוז מרן הגרי”ש אלישיב, דבני חו”ל המתפללים בארץ ישראל ואינם כי אם ששה בלבד, רשאים לצרף ארבעה בני ארץ ישראל ולסמוך בזה על המתירים.
וברבבות אפרים (ח”א סימן שמח), המביא את דברי רבו האגרות משה: “ובחמישה עשר באב תשל”ב קבלתי תשובה ממו”ר הרה”ג ר’ משה פינשטיין שליט”א, וכתב לי דאפשר לצרף בן א”י לעשירי ביו”ט אחרון, והאריך לבאר דגם כן יוכל להתפלל לפני העמוד”. וכאשר דן בשאלה זו עם רבי אברהם יעקב זלזניק, ראש ישיבת עץ חיים “הראני לכף החיים שדן בסי’ תצו בשאלה בבני חו”ל שבאו לא”י אי יכולים לצרף בן א”י, וזה כמו שאלתנו.וכתב המשנה ברורה (סעיף קטן ט‘) ואפילו בצנעא אסור.
אמנם הט“ז (סעיף ד‘ ב‘) כתב, שיסוד הדברים שחל על בן א“י איסור מלאכה ביום שני הוא משום המחלוקת, כמש“כ סימן תס“ח ס“ד, וא“כ יש היתר אם עושה מלאכה בצנעא, וכן הוא ברש“ל (פ“ק סימן ח‘) וז“ל, אין לו להקל ”בפנינו“ לעשות מלאכה ע“ש, ואם כי לפי דבריו היה לבעל השולחן ערוך לחלק בין צנעא לפרהסיה, אלא שכנראה סמך השו“ע על מה שכתב בסימן תס“ח, ששם מבואר שהכל הוא משום המחלוקת, וא“כ אם בצינעא מותר.
גם הגר“א הולך בשיטת הט“ז וסובר שגם לדעת מרן מותר מלאכה בצנעא ביישוב או מחוצה לו.
והמגן אברהם כתב שא“א לדמות את הלכות סימן תס“ח העוסקים במנהג עשיית מלאכה בערב פסח שכל מקום יש לו מנהג אחר להלכות בסימן תצ“ו העוסקות בדיני יום טוב שני שמנהג זה פשט בכל הגלויות ולכן יש להחמיר גם לדעת מרן שלא לעשות מלאכה כלל. ושמא לא ראה את דברי מרן בשו”ת אבקת רוכל. וחותם בברכת רבנן (ברכות יא:)
אהבת עולם

האם אדם מבודד יכול לומר “אבינו מלכנו” בעשרת ימי תשובה וביום כיפור?

שאלה

האם אדם מבודד יכול לומר “אבינו מלכנו” בעשרת ימי תשובה וביום כיפור?

תשובה

ניתן לומר “אבינו מלכנו” ביחיד כפסק הריב”ש (סימן תקיב) והשבות יעקב (ג מב) שכתב “לא ידעתי למה לא יאמרו ביחיד הלא עיקר התפלה הוא תפלת יחיד”.
וכן פסק האליה רבה (סימן תקפד) והמטה אפרים. אם כי לכאורה מדברי רבי עקיבא שירד לפני התיבה ואמר אבינו מלכנו, משמע דבעי מנין, אך למעשה יאמר אבינו מלכנו גם ביחיד, שכאמור נתקן כעין תפילת שמונה עשרה.

מה דין הצום לחולה קורונה עם או בלי תסמינים?

שאלה

מה דין הצום לחולה קורונה עם או בלי תסמינים?

תשובה

חולה קורונה מאומת בלא תסמינים מחויב לצום, אם חש חולשה גדולה או סחרחורת ישתה שתיה מזינה לשיעורים, משום שיתכן והצום בשילוב המחלה מזיק לגופו. כשלעניין זה חולה קורונה הוא 10 ימים מרגע זיהוי הנגיף ( 10 ימים 24 שעות).
חולה קורונה עם תסמינים בלא חום שותה שתיה מזינה לשיעורים כבר מליל יום הכיפורים. אם יש לחולה גם חום הוא בגדר חולה שיש בו סכנה, ואוכל ושותה כרגיל, ככל אדם שיש לגביו מצב של פיקוח נפש.
חולה שנמצא בשלבי החלמה מהמחלה, כך שעברו הימים בהם הוא מדבק, ובכל זאת חש תסמינים – שותה לשיעורים מבוקרו של יום הכיפורים, עד חודש לאחר שחלפו התסמינים. והוא ככל אדם שעבר ניתוח פנימי ונמצא בשלבי ההחלמה. באם המחלה הצריכה טיפול נשימתי יש להיוועץ ברופא עד כמה חודשים אחר המחלה, כל עוד ישנה השפעה מן המחלה.
אדם בבידוד שלא התברר עדיין כחיובי ואינו חש תסמינים – יצום כרגיל. אדם בבידוד שלא התברר כחולה מאומת והחל לפתח תסמינים נחשב מבחינה הלכתית כחולה קורונה, עד שיוכח אחרת, וממילא דיניו כדלעיל.

האם יש מקור לכך שמי שזורק פירורים נהייה עני ח”ו?

שאלה

האם יש מקור לכך שמי שזורק פירורים נהייה עני ח”ו?

תשובה

מרן בשו”ע (סי’ ק”פ) כתב שאפילו שמותר לאבד פירורים הפחותים מכזית זה קשה לעניות.
ומקור הדברים בכמה מקומות בש”ס (ברכות נב:, פסחים קיא:, חולין קה:),
ומסופר שם שהמלאך הממונה על העניות רצה להעני אדם אחד ולא הצליח בשום אופן, עד שאותו אדם אכל לחם על גבי עשבים וחשב המלאך שמכיוון שהאדם לא יאסוף את הפירורים מבין העשבים ואנשים ידרכו על הפירורים הוא יהפוך את האדם לעני. אבל אותו אדם עקר את העשבים עם מעדר והשליך את העשבים עם הפירורים לנהר.
וגם בזוהר (פ’ רמד:) כותב שמי שזורק פירורי לחם יהא נע ונד ויהא עני ולא ימות מהעולם עד שיצטרך לבריות.
ובספר תומר דבורה, שהוא ספר מנהגי החת”ס, כותב שהחת”ס היה אוכל את פירורי ברכת “המוציא” כסגולה לזכרון (ועיין הוריות יג:). ובשמירה על הפירורים יש גם תיקון לעוון קרי (יסוד יוסף אות כ”ב).