Archive for category: שו"ת עם הרב חיים אידלס

שאלה

מה הדרך הנכונה לנהוג בעניין נטילת ידיים קודם הסעודה לאחר שהאדם התפנה?

תשובה

מרן השו"ע (קס"ה, ה') התייחס לשאלה זו ונתן ב' אפשרויות, כשהשנייה שבהן לא רלוונטית ולכן נציין את הדעה הראשונה שאותה פסק מרן בשם רש"י שהביאה מרבו – רבי יצחק בר יקר; לאחר שהאדם התפנה יטול ידיו עם מעט מים, ינגבן ויברך "אשר יצר". ולאחר מכן יטול ידיו ברביעית מים מתוך כלי, כדין נטילת ידיים בכל סעודה, ויברך כרגיל "על נטילת ידיים".
ובעקבות פסק זה נהג מרן הגרש"ז ליטול ידיו אחר שהתפנה שלוש פעמים לסירוגין ישר מהברז, וניגב ידיו ובירך "אשר יצר", ולאחר מכן נטל ידיו כדין נטילה לסעודה. וטעמו משום שנטילת ידיים מזרם הברז עולה כנטילת ידיים לסעודה רק בדיעבד גדול, ובזה יצא ידי כל הספיקות.
אולם מרן המ"ב הביא בשם הפוסקים שברכת "אשר יצר" אינה נחשב כהפסק משום שהיא לצורך הסעודה, וממילא אפשר לכתחילה ליטול ידיו כדין נטילת ידיים לסעודה – רביעית מים בכלי, ולברך "על נטילת ידיים" ו"אשר יצר" ולאחר מכן לברך "המוציא" ולאכול.
והגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א מעיד בספרו תשובות והנהגות (ח"א סי' קס"ח) שגאון אחד סיפר לו שראה את החפץ חיים בעצמו נוהג כך, וכן נהג גם מרן החזו"א.
ויש עצה נוספת שמובאת בבא"ח (פ' קדושים) שיטול ידיו כהרגלו ויברך "אשר יצר". ולאחר מכן ייגע במנעלו או במקום עם זיעה שמחייב בנטילת ידיים- ואז ייטול ידיים ויברך "על נטילת ידיים".
לסיכום, ישנן ג' דרכים; א. ליטול ידיים מהברז, לנגב ולברך "אשר יצר" ולאחר מכן ליטול ידיים מכלי ולברך "על נטילת ידיים". ב. ליטול מכלי ג' פעמים על כל יד ולברך "על נטילת" ו"אשר יצר" ולאחר מכן לגשת לאכול. ג. ליטול ידיים בכלי, לנגב ולברך "אשר יצר", ולאחר מכן לגעת במקום שמחייב בנטילה, וליטול שוב ידיים בברכה עבור הסעודה.

שאלה

כשאנו אוכלים בשבתות אצל אבי אני מתלבט מהי הדרך הנכונה: לתת לאבי ליטול ראשון או ליטול לפניו ולאפשר לו ליטול אחרון בסמוך לסעודה?

תשובה

בזמן התלמוד כל אחד היה אוכל על שולחן קטן משלו, ולכן היו מכבדים את הגדול והחשוב שבבית ליטול ידיים ראשון, שאז היה נוטל ומיד ניגש לאכול. אך כיום שאנו אוכלים על שולחן אחד גדול, אם הגדול ייטול ראשון את ידיו הרי שייאלץ להמתין לכולם ואין זה מכבודו, ומאידך אם ייטול אחרון שאר הסועדים ממתינים לו ויש להם הפסק. ולכן הדבר הנכון הוא שהגדול- האב או הרב ייטול את ידיו ראשון ומיד יברך "המוציא", ואחריו ייטלו שאר הסועדים ויברכו "המוציא" לעצמם. וכך פוסק מרן המ"ב (סו"ס קס"ד עיי"ש היטב). והרב חיים קנייבסקי שליט"א נוהג ליטול ראשון ולהניח ידיו על החלות ולהמתין עד שכולם ייטלו את ידיהם, וכך נוהג רוב העולם, על אף שבכך נגרם לגדול הפסק.

שאלה

מה מברכים על קרוטונים?

תשובה

יש להבדיל בין ד' סוגי קרוטונים:
קרוטונים שעשויים מלחם רגיל וחתוכים לחתיכות קטנות ולא טוגנו בשמן עמוק או בושלו במרק – ברכתם "המציא לחם מן הארץ".
קרוטונים שיש בהם פחות מכזית והתבשלו במרק בכלי ראשון או טוגנו בשמן עמוק – ברכתם "בורא מיני מזונות".
קרוטונים שטוגנו בשמן לא עמוק – ספק מה ברכתם, "בורא מיני מזונות" או "המוציא לחם מן הארץ". אמנם אם הם גדולים מכזית לעולם ברכתם "המוציא".
לכן אותם מרקים מהירי הכנה שכבר יש בהם קרוטונים יש לברך על המרק "שהכל" ולאחר מכן על הקרוטונים "בורא מיני מזונות", אלא אם הקרוטונים עיקר המרק. אולם אם הקרוטונים האלו מאותם שברכתם "המוציא"- צריך לברך 'שהכל' על המרק, ליטול ידיים בלא ברכה ולאכול את הקרוטונים בברכת "המוציא". אלא אם יש שם כמות כזו של קרוטונים שיש שם שיעור כזית ( 27.5 גרם) שאז נוטלים ידיים בברכה ומברכים עליהם "המוציא", כדין אכילת לחם לכל דבר.

שאלה

האם מותר לחזן ובעל תוקע לקבל שכר על תפילותיהם ותקיעותיהם? מה בדבר שכר שבת ויום טוב?

תשובה

מרן השלחן ערוך (אורח חיים תקפה ה) פסק שהתוקע או מתפלל בשכר – אינו רואה סימן ברכה מאותו תשלום שאותו יקבל. הבהירו השאגת אריה (סי' שו), הט"ז (ס"ק ז) והמג"א (ס"ק יב) שיש בזה דעות לכאן ולכאן האם יש בזה איסור או שרק אינו רואה סימן ברכה בלבד. בעל אלף המגן (סי' לח ס"ק י) נתן בזה עצה – שיתפלל עוד תפילה חשובה, כסליחות, או שיתקע בשופר במהלך חודש אלול, ואז התשלום שאותו יקבל על הימים הנוראים נחשב כמובלע בתשלום על שאר תפילותיו או תקיעותיו.
מרן פסק בדיני שליח ציבור (אורח חיים סימן נג) שאדרבה ישנה מעלה לתפילה בשכר מתפילה בנדבה, וכך הקפידו כמה וכמה גדולי עולם לשלם לבעל התפילה, על פי דברי הזהר הקדוש שלימדנו שמצוה שמשלמים עליה חשובה ממצוה הנעשית בחינם. ולכן הדרך כאמור למעשה היא לקבל שכר או לשלם בהבלעה.

שאלה

האם מותר לרקום על תיק לשופר המיועד רק לשמירתו פסוקים, כגון : עלה א' בתרועה ה בקול שופר? האם הדין ישתנה אם זה יהיה רקום על בד כיסוי השופר המכסהו בכל התפילה לבד מזמן התקיעות? האם רצוי לבקש מסופר לרשום על קלף בכתב אשורי ולשים אותו בתיק השופר ולא לרקום ממש על התיק?

תשובה

מרן בשו"ע (יו"ד רפ"ג ד') פסק ע"פ "אסור לרקם פסוקים בטלית". וברמב"ם איכא שני טעמים, או כי זה זלזול, או כי לא ניתנה התורה להכתב פרשיות פרשיות, רק ג' תיבות, ורק עבור לימוד. ובש"ך, שמביא פסוקים לזלזול, כי הציצית המה תשמישי מצוה ומותרת בבית הכסא ובית המרחץ, ולכסות ערוה ויביא פסוקים במקום טינופת.
ולכן העטרת זהב התיר לכתוב פסוקים על מפות של ס"ת שהם 'תשמישי קדושה'.
ואף שרבינו ירוחם כתב את הטעם השני, מכל מקום כבר נתפשט המנהג להקל. ע"ש. ודעת התשב"ץ (ח"א סימן ב') לחלק, וז"ל: ראיתי בתשובה להרמב"ם ז"ל, שאסור לרקם בטלית של ציצית פסוקי של תורה, והטעין גניזה אם רקמן. ואינו נראה כן, מטעמא דכתבינן, שלא נכתבו להגות בהם, וגט חליצה יוכיח. ורבותינו ז"ל היו כותבין פסוקים באגרותיהם, כדאיתא בפ"ק דגיטין, ולא היו אוסרין, אלא היכא דכתבי בלי שרטוט. ומגילת סוטה, שאם אמרה איני שותה שנגנזת, יש לחלק שמגילת סוטה נכתבה להגות בה, ואין כותבין מגלה להתלמד בה, משו"ה טעונה גניזה. אבל כשלא נכתב להגות בו, אין טעון גניזה והמגילה טעונה גניזה, מטעם האזכרות השם שבה. אתינן לדינא, שכשאין חשש לביזוי קודש, ואין איסור של כתיבת פסוקים כנ"ל, וכדברי הש"ך שנהגו להקל בטעם זה בכל אופן, בוודאי שניתן להקל.
ובכיסוי שופר, ששומרים עליו ומכבדים ליכא חשש כלל.